בדים טורקיים הם ייחודיים בתכונות אריגה, בחומרים המשמשים ובעיצובים המשקפים את הטעם הטורקי. במחקר בנושא אותרו כשש מאות וחמישים שמות כמו Kadife, Atlas, Gezi, Canfes, Selimiye, Hatayi, Catma, Seraser ו- Sevayi. החומר העיקרי היה משי עם חוטי זהב וכסף, עשירים במוטיבים כמו פרחים (צבעונים, ציפורנים, ורדים, פריחת אביב ויקינתון), עצים (תפוח עץ, תמרים, ברוש), בעלי חיים (טווס, צבי), סהר , מוטיבים של כוכבים, פירות (רימון, תפוח, תמרים, ארטישוק, אננס). התייחסות מצוינת בנושא היא "אמנות האריגה הטורקית", מאת נבר גורוסו, רדהאוס, איסטנבול, 1988 עם רשימה מורחבת של משאבים נוספים.
בין מזרח למערב
המצב הגיאוגרפי של השטח העות'מאני תמיד הפך אותו לנתיב סחר טבעי עבור סוחרים הנוסעים בין המזרח למערב. מהתקופות הקדומות ביותר בורסה נותרה מרכז תוסס של מסחר ומסחר. טקסטיל קיבל חשיבות רבה בחצר העות'מאנית ונרשם כשייך לאוצר. הדרישה של חברי בית המשפט לבדי יוקרה הייתה גורם משפיע בעליית הייצור ועליית האיכות. זה היה מהארמון שכל האמנויות היו מכוונות ונשמרו תחת שליטתו של מרכז אחד. העקרונות שיש לציית להם על ידי כל קבוצות בעלי המלאכה היו כלולים בתקנות בחוקי בורסה, אדירנה ואיסטנבול המסדירים מסחר ושווקים ((Ihtisab kanunameleri) משנת 1502. חלק גדול מאוד מהחוקים הללו חל על אורגים ועל אורגי משי בפרט. נקבעו בבירור השיטות והסטנדרטים שיש ליישם בהשגת חומר הגלם, בטווית החוט ובצביעת החומר. מספר ומשקל חוטי העיוות, הגורמים העיקריים שבהם הייתה איכות הבד. אומנים שלא עמדו בסטנדרטים הנדרשים היו צפויים לעונש. יתרה מכך, חוטי הזהב והכסף המשמשים בטקסטיל היו צריכים להימשך בבתי מלאכה (simikeshaneler) בשליטה ישירה של המדינה ולשאת את חותמת הבקרה הרשמית. המדינה הייתה אחראית על לחיצת הבד לאחר הוצאתו מהנול, הבד נמדד לבסוף, אורכו נבדק והוטבע וניתן לכך אישור מכירה. כל זה בוצע על ידי פקידים (muhtesip) בפיקוח המדינה. המדינה נעזרה בעבודה זו גם בשליטה שהפעילו הגילדות על חבריהן. אין ספק שהבקרות השונות הללו היוו את הבסיס למצוינות שהושגה בבדים מהמאה ה-16.
כותנה, צמר ומשי
טקסטיל חולק לשלוש קטגוריות-כותנה, צמר ומשי. למרות שהרבה מאוד כותנה יוצרה באנטוליה. זה לא הספיק לענות על הביקוש וכותנה יובאה גם מהמזרח, מהודו בפרט. אותו הדבר חל על אספקת צמר. בד רחב יוצר בסלוניקה מהמאה ה-15 ואילך, אך מכיוון שהוא שימש הן בבגדים אזרחיים והן במדים צבאיים, אספקה מקומית התבררה כבלתי מספקת. תמיד היה צריך לייבא בדים ממדינות מערביות כמו צרפת, אנגליה, איטליה, הולנד והונגריה. מצד שני, האנגורה שהופקה מהמאות ה-16-17 ואילך באזור אנקרה, סוג של בד שתמיד היה מבוקש מאוד, לא רק סיפק את הביקוש המקומי אלא גם יוצא בכמויות גדולות מאוד. סוג בד נחות בעל זיקה זולה למדי לסרז' האירופי, היה פופולרי מאוד בקרב פשוטי העם. משי הוא בד יקר הדורש עבודה רבה, שקשה מאוד להשיג עבורו את חומרי הגלם. ישנן עדויות תיעודיות המוכיחות שתולעת המשי טופחה בבורסה ובאזור הכפרי שמסביב הרבה לפני הגעתם של העות'מאנים. בורסה הייתה אפוא מרכז מסחרי חשוב שבו חוטי משי יוצרו ונרקמו בכמויות מספיקות כדי לעמוד בדרישות של השווקים המקומיים והזרים כאחד. בורסה הייתה החשובה מכל המרכזים של תעשיית אריגת המשי, כולל איסטנבול. הסוגים העיקריים של בד המשי יכולים להיות מסווגים כטפטות, קטיפות סאטן, ברוקדים, קמחות, דיבס וסריזים. בין שאר הסוגים של משי ארוגים קלות יותר ניתן למנות קנפים (טפטה משובחת) ובורומקוק (מעין קרפ משי).
הטורקים היו עדיפים באריגת בדי משי, שבהם הצבעים, המוטיבים והקומפוזיציות המועסקים הביאו להפקות של יופי לא ייאמן. הצבע האהוב היה ארגמן כהה המכונה גווזי. צבע זה שימש בעיקר כאדמה, בהרמוניה מושלמת עם בלוז, קרמים, ירקות וסיבים שחורים שבה הוא ארוג. הרמוניה מדהימה הופקה בין צבעים מנוגדים מאוד. העיצובים הטורקיים מובחנים בבירור מאיראנים בפרט על ידי קווי המתאר החדים ודפוסי נוי סביב המוטיבים.
טבע בעיצוב
מוטיבים טבעיים כגון צבעונים, ציפורנים, יקינתונים, ורדים, האטאיים, פריחת רימונים, פריחת אביב, אצטרובלים, שמש, ירח, עננים וכוכבים ניתנים לעיבוד טבעי וניתן לזיהוי ברור, ויוצרים קומפוזיציה חיה ומושכת מאוד. כיסויי כריות הברוקד של המאות 16-17 והמאה ה-18 רקומות המציגות את אותם עיצובים מעוררות עניין והערצה של כל הרואים אותן. כמה שיותר זנים של בדי משי מוצגים בתערוכות הקבועות והן בתערוכות הזמניות בטופקאפי סראי. התערוכות נבחרות בעיקר מתוך אוספי קטמות, קטיפות משי, סרזירים, סרנקים, סאטן, קטיפות, קוטנוס, קנפיז ובורומק. Catma הוא סוג של בד קטיפה עם גריסה כפולה ועיצוב מוגבה. במאה ה-16 התהילה של הקטמס של בורסה התפשטה הרבה מעבר לגבולות האימפריה, למרות שזה היה מרקם יקר מאוד, זה היה מבוקש מאוד בשווקים זרים והיה אחד מהיצואים החשובים ביותר של בורסה. הוא גם היה פופולרי מאוד בשוק המקומי ותפס מקום חשוב בין המתנות שהעניקו לראשי מדינות זרים על ידי שליחים ושגרירים. זו הסיבה למספר הרב של כיסויי כריות קטמה במוזיאונים אירופאים ואמריקאים. בד הקמה העות'מאני הידוע למערביים כ"ברוקד", היה פופולרי מאוד גם בחו"ל. זה היה בד משי עם טחון כפול לעתים קרובות מאוד עם תערובת של חוט תיל. במאה ה-16 התקבלו הזמנות לסוג זה של בד לשימוש בגלימות האפיפיור ובלבוש הטקסי שלבשה הפמליה הקיסרית. תלבושות אפיפיורות עשויות מברוקד עות'מאני נמצאות במוזיאונים ובאוצרות הכנסיות. היו מספר רב של סדנאות לאריגת קמהה וקטמה הן באיסטנבול והן בבורסה, ותוכנית של בית מלאכה המתמחה בייצור הבדים המסוימים הללו מצויה בארכיון הארמון.
השפעת המערב
מן המאה 17th ואילך, האמנות העות'מאנית החלו לחשוף השפעה מערבית גוברת. תקופה זו מאופיינת על ידי קומפוזיציות המורכבות ציפורנים גדולים וקטנים בצורת מניפה, ותרסיסי פרחים המכסים את כל פני השטח.
הטורקים היו עדיפים באריגת בדי משי, שבהם הצבעים, המוטיבים והקומפוזיציות המועסקים הביאו להפקות של יופי לא ייאמן. הצבע האהוב היה ארגמן כהה המכונה גווזי. צבע זה שימש בעיקר כאדמה, בהרמוניה מושלמת עם בלוז, קרמים, ירקות וסיבים שחורים שבה הוא ארוג. הרמוניה מדהימה הופקה בין צבעים מנוגדים מאוד. העיצובים הטורקיים מובחנים בבירור מאיראנים בפרט על ידי קווי המתאר החדים ודפוסי נוי סביב המוטיבים.
